תערוכה במוזיאון וילפריד הזורע 1987

לילי קוזלובסקי- הנייר כאתגר

ביישנות, עדינות, ורגשות חבויים המתנגשים עזות ברצונותיה , שאיפותיה והציפיות שלה מעצמה מוצאים בכוח את דרכם לציוריה של לילי קוזלובסקי , המציגה לראשונה בחייה , בתערוכת יחיד במוזיאון בית וילפריד בקיבוץ הזורע.

על דפים גדולי ממד , במשיכות מכחול ספונטניות חסרות מעצור, נזרקת האישה אל הנייר, שוב ושוב, ומבטאת עבור לילי , בדרך מיוחדת, חסרת יומרות ובניגוד למסורת הציור הקלאסית , את האמת האישית שלה . בטכניקה מעורבת, קולאז'ים של עבודות ישנות שלה, מירקם של פנדה ופחם, חומרים חמים וטבעיים, היא חושפת ללא רחמים לבטים נסתרים, פוריות, מיניות, יחסי גבר ואישה, תפקודו של הגבר לעומת האישה. מקומה של האישה בחברה בת זמננו ושאיפותיה לעומת אפשרות הגשמתן הם הנושאים העיקריים של סדרת הציורים בחשיפה ראשונה זו של ציירת מוכשרת.

ציוריה אינם תשובות , אלא גירויים של סקרנות . הם מייצגים את תהליך המלחמה שלה עם שאלות היסוד שהיא מעלה. הם המאבק עצמו לשאול לנסות ולהבין את מה שמעניין אותה. תהליך החיפוש המעניין אותה ,מוצא ביטויו בדמות אישה חצויה , אישה עם קו החוצה אותה לשניים , נשים במערכת שחלקה עומס רב, וחלקה השני חלל ריק. בניסיון לרכז את תמצית הרגע הנכון, היא זורקת הרבה מציוריה שאינם מבטאים את אותו חלקיק שניה שבו היא קשובה למה שהיא מרגישה עמוק בפנים . אם הרגע הזה חולף , עבודתה הייתה לריק , אם הציור אינו סוחף אותה עמו , עבורה אינו קיים כלל.

הנייר עצמו משחק תפקיד חשוב ביצירתה של לילי קוזלובסקי. נייר זה עובר ייסורים רבים. הוא נרטב, הוא נקרע, הוא מורכב מחדש , ונקרע שוב, מתייבש , .והנה הוא הופך שוב לחלק מיצירה אחרת. הנייר מכתיב לה את חוקיו, ועבודותיה הן המשכיות ישירה מהקו הקיים.

בתהליכי עבודתה הראשונים , הייתה משרה את הנייר במים , כדי שעיסת הנייר תהייה חלק מהיצירה . היום אינה מעבדת את הנייר מחדש , הצורך להתייסר עמו , לגרום לו להיות משהו אחר, בכוח האנרגיה הפנימית שלה, אינו קיים יותר. במשך הזמן למדה לאסוף ניירות מוזרים מכול הסוגים כולל קרעי יצירות ישנות שלה , מוכנים לפעולה, והיא משתמשת בנתוני הנייר הקבועים מראש כחלק מהיצירה הציורית שלה. זה דו שיח עם החומריות הטבעית של הנייר לעומת העבר בו הייתה ממש זקוקה לעבד את הנייר בידיה , ולהכריח אותו להיות חלק מיציר כפיה.

ציורה של לילי קשה לעיכול. אל מול משיכות מכחול עבות, ספונטניות וזורמות בחופשיות ,מתנגשים קווים מנוגדים וצורות גיאומטריות קשוחות. את קווי המתחם מציירת לילי בצבע שחור רק לאחר שהדמויות המרכזיות מצאו את מקומן בחלל.

לילי זורקת צבע כאוות נפשה , ועם הזמן היא מתחילה להגדיר את המצב, ולעשות סדר בבלגן. קווי ההתחמה השחורים אינם משמשים כסמל ואינם מנסים להציב מסגרת. תפקידם להגדיר מחדש את תפקיד הגוף , את הטריטוריה של האדם, את מקום האישה ותחום השפעתה.

(מרגלית גוטמן, התפרסם במקומון חיפאי)